ההוצאה לפועל האמיתית שלי של פתיחת בלוג וכל הרצון הזה לכתוב יומן שלי באינטרנט התחיל מתגובה זו שכתבתי לבלוגרית,על בלוג שכתבה על חייה כבת להורים גרושים ובכלל איך זה השפיע עלייה בהמשך חייה,ואיך היא נלחמת עכשיו להיות בן אדם טוב למרות מה שהיא עברה וגם להיות אמא טובה לילדיה יותר ממה שהוריה היו לה ,סיפורי דומה לשלה בהרבה מובנים מבחינת להיות בת להורים גרושים ומהזדהות הגבתי לה:
"אני מבינה אותך גם אני כבר מגיל צעיר מאוד הייתי בת להורים גרושים ואני עדיין רק בת 16,אחיות שלי ואני אף פעם לא זכינו לחוות את החום והאהבה מאבא וגם כשאמא שלנו הייתה מספיק חזקה לגדל שלוש בנות לבד אף פעם לא היה לנו עם מי לדבר,אני אף פעם לא אשכח את אותו היום שבו אבא שלי עזב למרות שהייתי רק בת ארבע אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול ,כנראה שזו הטראומה שלא מניחה לי לשכוח
כשעוברים דבר כזה מגיל צעיר ,החיים מכריחים אותך להתבגר יותר מהר מילדים אחרים שלא יודעים כמה הם צריכים להעריך רק את עצם העובדה שיש להם שני הורים ,נטשו אותי בגיל צעיר ואני יודעת שיש לי קצת "שריטות" מהחוויות הקשות מהילדות אני מקווה שנשארתי בן אדם טוב למרות הכול ,ואני גם שואפת כמוך בעתיד להיות בן אדם טוב יותר ולהתעלות מעל הכול,לחיות בהווה ולא בעבר,איבדתי את התמימות בגיל צעיר אבל אני אשתדל לעולם לא לאבד את הערכים שלי "
הערכתי את מה שהיא כתבה בגלל שהבנתי את מה שהיא כתבה ודיברה עליו ,רגשות צפו והחלטתי שנמאס לי לשמור הכול בבטן ולכן פתחתי בלוג.
אני לא מחפשת או מבקשת רחמים ,וגם לא צמאה לתגובות ,אני רק משתמשת בבלוג שלי כמקור לפורקן,
ומי שעבר דבר דומה ופעם אחת אפילו לא דיברו איתו על זה ,וכמוני מי שחי בבית שבו לא כל כך משתפים או מדברים על רגשות אחד של השני ,מבין שאם יש הזדמנות לדבר ולשתף, צריך לנצל אותה .
כמו שכתוב בתגובה הייתי רק בת ארבע כשאבא שלי עזב ונטש אותי את שתי אחיות שלי ואת אמא שלי,אני זוכרת את אותו היום כמו שאני זוכרת את סופ"ש של שבוע שעבר,
אני זוכרת את כל הבגדים שלו על הרצפה (כבר לא ראו רצפה) ,אני זוכרת את הצעקות , אני זוכרת את הבכי,הפחד ,המכות ,השוטרים הגבוהים בדלת שעליהם התבוננתי כשהסתתרתי מאחורי החצאית של אמא שלי,הכאב מהלא נודע ובאותו רגע גם להיות מודעת לדבר אחד בטוח-שאבא שלי לעולם לא יחזור,ושמשפחתי איבדה הרבה והבנתי את זה כשראיתי את השוטרים בדלת, עצוב שילדה קטנה חווה דבר כזה כואב שגורם לטראומה ,לאיבוד התמימות,להתבגרות מהיר ה בלית ברירה,ובכלל לא משנה מה הגיל,מה התקופה,מה המיקום זה כואב.
הדבר היחיד שניחם אותי זה התקווה והאמונה של אמי,ההילחמות שלה בשביל בנותיה כאם חד הורית בעיקר כשננטשה גם היא ונשארה לבד עם שתי בנות קטנות וילדה אחת בבטן כשהיא הייתה בהיריון בחודש השישי,ומה שבעיקר עזר לי להמשיך בחיי ולחיות יותר מעשר שנים בלי אבא הייתה הידיעה שלי בראש והאמירה החוזרת שאמרתי לעצמי במשך השנים,שאיבדתי את האבא שיכל להיות לי ,
ולא את האבא ש"היה" לי,כמו נחיתה כואבת אבל ה' והאדם ההוא שלא ידע ויכל להיות אבא גרמו לנחיתה להיות קצת יותר רכה...
עכשיו כשאני באמת נזכרת בזה ,אני שואלת את עצמי מה יותר גרוע ,התקופה שלפני הנטישה (כי גם לפני ש"אבא" שלי עזב לא היה לי אבא באמת ) הנטישה עצמה באותו רגע באותו יום,או ה"יום שאחרי" הנטישה שלו ,אז נשארנו אותן ילדות קטנות רק ללא התמימות שאמורה להיות לילדות קטנות,נשארנו שבריריות יותר מכול ופשוט המשכנו את החיים בלי יכולת אפילו להעמיד פנים שהכול בסדר,ילדים לא יודעים להיות מתוחכמים, להעמיד פנים ולשקר.
פירטתי כמה שיכולתי,כמה שזה קשה לפתוח את אותם הזיכרונות האלו באותו זמן זה גם משחרר,לא מאחלת לאף אחד לחוות גירושים או להיות ילד\ה להורים גרושים,
אני חושבת שהדבר הטוב שלקחתי מזה,זו חוכמת חיים...
;){kind=link}